מפגש,

מאת יורגן יולר

 

א.     בשבחה של התחבורה הפרטית

"בעבר, כדרכם של הדיוטות, כמעט ולא הבנתי את האמור בעיקרי האמונה הראשיים, ואת הטבע הבנתי עוד פחות מזה, עד שהאור הגלום בטבע הנצחי החל קורן מול פני וממלא אותי בלהט כה עז, עד שהתחלתי לכתוב מתוך תשוקה להציב גלעד לתובנה שלי. שכן רוחי חצתה כברק נועז את כל הדברים כולם ואני הבטתי במו עיני אל תוך מעמקי האין סוף."

יעקב בוהם

 

בבוקר קיצי ויפה של שנת 1977, נסעתי מהעיר וויסבאדן שבגרמניה אל פרנקפורט, כשאני נוהג במרצדס דיזל 180 הישנה שלי מודל 1961 (בעלת לוחית רישוי שמספרה WI-AR 14), כדי להשתתף בהרצאה בנושא פדגוגיה באוניברסיטה של פרנקפורט. ליד תחנת הדלק שמאחורי כיכר אופל בוויסבאדן, עמד טרמפיסט קשיש ומזוקן, ומראהו כשל ביטניק. עצרתי לידו והזמנתי אותו להצטרף אלי. זיהיתי אותו מייד, כמובן. הרי הדיוקן המזוקן שלו, המעטר פוסטר גדול, עוד היה תלוי בחדרי זמן קצר לפני כן. ללא שום ספק, הטרמפיסט הקשיש שלי היה קרל מרקס.

ניהלנו שיחה ערה ותוססת, והדרך עברה בנעימים כשאנו נהנים אחד מחברת השני. לפתע, אחרי הפסקה קצרה בשיחה, כשחלפנו מול סופרמרקט "מאסה" שבחוצות העיר האטרשהיים, הופתעתי לשמוע אותו מעיר: "אגב, האם ידעת שאני אישית זכיתי בהארה?" נדרכתי במקומי, ולפתע פתאום נעשיתי מבולבל עד כדי כך, שיכולתי בקלות לגרום לתאונה.

הוא ירד מהפסים, חשבתי, אולי הזיכרון שלו נפגע במהלך התקופה הארוכה בה נעדר. "זה לא יכול להיות נכון", אמרתי "תזכור, אתה היית התיאורטיקן הגדול ביותר של האתיאיזם. הארה! ספר לסבתא שלך." "ובכן", הוא השיב, "ביומני פאריז שלי כתבתי כי לאתיאיזם כבר אין שום משמעות. אם אתה מעוניין, אני יכול להראות לך כמה דברים שידהימו אותך". כמובן שהייתי מעוניין.

המשכנו לנסוע עד פרנקפורט ללא אירועים מיוחדים. כשהגענו לפרנקפורט שמנו את פעמינו מייד אל הספרייה ששמה דויטשה ביבליוטק ושם ביקשנו לקבל לידינו את שני חצאי הכרכים הראשונים של הספר הראשון מתוך החלק הראשון של כל כתבי מרקס ואנגלס משנת 1975 (MEGA), שני חצאי הכרכים הראשונים של הספר הראשון מתוך החלק הראשון של כל כתבי הסקירות ההיסטוריות משנת 1927 ואת כרך התוספות הראשון מתוך כתבי מרקס ואנגלס.

שם, תוך שהוא מעלעל בכרכים, הראה לי מרקס את הרומן שכתב, את שיריו – במיוחד את אלה שהקדיש לאביו לרגל יום הולדתו בשנת 1837 – ואת המכתב שכתב אל אביו ב-10 בנובמבר, 1837.

איני יכול להדגיש עד כמה הופתעתי לגלות כי מרקס כתב שירים. אך כפי שהבטיח לי, השירים היו קיימים, ובכתבים שהראה לי נתקלתי במספר רב של ביטויים מאד יוצאי דופן, אשר עסקו ב "התגשמויות", "צורות שמימיות", "התרחשויות מאגיות", " התגשמויות על טבעיות", "מטמורפוזות", "טרנספורמציות" "גלגולי צורה", "עוויתות חשמליות", "תצורות מוארות", "הבזקי ברק", "הבזקים של גאונות" ו- "מאבקים פנימיים".

תוך קריאת חלק מהשירים, חבט מרקס בהתלהבות בברכו, וצחק עד שדמעות שטפו את פניו. ואז הוא החל לתאר את ההארה שהייתה לו. את סיפורו אספר לכם בפרק הבא.

 

 

ב.     הפינות השקטות של ספריית הדויטשה ביבליוטק

 

"כמה טוב מוכרת לי התחושה מלאת האושר אותה חווים כל אלה המציבים את עצמם בקשר עמוק וקרוב עם אלוהים – הרציונליסט והמיסטיקן כאחד". פרידריך אנגלס.

 

"באביב של שנת 1837, בהיותי מועמד צעיר לדוקטורט במשפטים, הגעתי מברלין אל העיר טריר כדי לבקש את ידה של אהובתי, ג'ני, מאביה, היועץ הפרטי פון ווסטפאלן. הגעתי למקום כשאני חדור תקווה ושמחה לקראת הפגישה הצפויה עם אהובתי – וקצת פחות מכך לקראת הפגישה עם הורי. נהניתי לבקר את הורי מעת לעת, אבל היחסים ביני וביניהם כבר לא היו טובים כבעבר, משום שכעת, כבוגר שעומד על דעתי, כבר לא ידעתי כיצד עלי להגיב אליהם. אבל עם זאת, התענגתי על ההזדמנות לחזור לכור מחצבתי.

הימים הבאים עברו עלי בנעימים, עד אותו ערב גורלי שבו נתתי להורי דין וחשבון מלא על מה שהתרחש בלימודי עד לאותו רגע, ובנוסף עדכנתי אותם בשינויים העקרוניים שחלו בהשקפת עולמי. כבר לא הייתי אותו נער תיכון נוצרי אדוק ומאמין מימים עברו. הפכתי לאתיאיסט ומניתי את עצמי בין שורותיהם של ההגליאנים השמאלנים. סיפרתי להם על ברונו באואר, וגם על פוירבאך, שחשף את פניו של אלוהים כדבר שאין הוא אלא השתקפות גרידא של הטבע האנושי במסווה שמימי.

אבי זעם. כל מאמציו לגדל ולחנך אותי כאדם נוצרי ירא שמיים עלו בתוהו. ביני ובינו פרץ ויכוח זועם, שנמשך עד לשעות הלילה המאוחרות. אימי בכתה.

 

בבוקר הבא, ישבתי ושוחחתי עם אימי לאחר ארוחת הבוקר. השיחה חזרה שוב לחילופי הדעות הקשים מהערב הקודם. אני אמרתי שאבי חי על הירח ממש, והוא מנותק לגמרי מהמציאות, אם הוא עדיין סבור כי תוצר של הפנטזיה האנושית ושל אוזלת היד והטמטום האנושי הוא מידת הכול. אימי לא התווכחה איתי הלאה. היא רק אמרה: "אתה ואביך – שניכם מורדים".

בתחילה, לא הצלחתי להבין את הערתה. היה לי די ברור שאני מורד – מה שהיה שנוא עלי יותר מכול היה ההתרפסות והשעבוד. לא סתם בחרתי להילחם בדתיים. את זה ניתן להבין בקלות מתוך המהפך שעברתי מהדת אל האתיאיזם ומתוך הויכוח שניהלתי עם אבי. אבל אבי? מורד? מגוחך. היה זה אופורטוניזם לשמו שהוביל את אבי להמיר את דתו מיהדות לנצרות פרוטסטנטית, וכאשר היה עליו להיאבק על דעותיו כנגד הרשויות, במסגרת מועדון הקזינו (3) הוא לא בדיוק הוכיח את עצמו כלוחם הגדול ביותר נגד הסמכות.

אך לפתע התעוררה בי ההבנה, כי בעצם המרת דתו יצא אבי כנגד המוסכמות שהוטבעו בו על ידי המעגל המשפחתי שלו. באותו רגע התחלתי לראות את הנסיבות שבהן גודל אבי מנקודת ראותו שלו, והגעתי למסקנה שאילו הייתי אני עובר את אותו תהליך סוציאליזציה, הייתי הופך לאותו קונפורמיסט כנוע וצייתן כפי שנראה אבי בעיני עד לאותו הרגע. ככל שהעמקתי לחשוב על נושא זה, הלכה והתפוגגה תפיסתי שלי את עצמי עד לאותו רגע. מחשבותיי הגיעו לנקודה בה התנתקו ממני ונעמדו לבדן, עצמאיות לחלוטין. שוב לא הייתי אני החושב – אלא הייתי תחת תהליך חשיבה בעצמי. היה דבר מה שחשב 'אותי'. 'אני', 'יציר האל המאמין', לא התפתחתי והפכתי לאיש השמאל ההגלייני על דעת 'עצמי', בשל החלטה שנבעה 'ממני' בלבד, אלא הייתי תוצר של תהליך הסוציאליזציה שלי. תובנה זו הביאה 'אותי' לנקודה בה 'אני' הצבתי את כל כולו של ה-'עצמי' בסימן שאלה, או למעשה, במקום בו ה-'עצמי' 'שלי' כבר לא היה קיים. באותה נקודה, בה הזהות הקודמת שלי נעלמה, הצטמצמו כל השקפת העולם שלי, כל התפיסות שלי לגבי מהם החיים ומהי משמעותם, לכדי מסה בלתי מוגדרת. ואז זה קרה: התגשמות שמימית החלה לנבוע מתוך רוחי.

 

"התגלמות שמימית החלה לנבוע מתוך רוחי" (כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמ' 696)

 

חשתי כיצד כל הניגודים וההיפוכים פתרו את עצמם והפכו לאחד באופן מובן מאליו, כיצד הכול מותך לכדי הרמוניה שלא תאומן:

 

"הייתי משוקע בתוך עצמי, ספוג ורווי בהווייתי אני, ראיתי מלכות גבוהה במרומים והאתר ההיולי שלה מתנחשל ונישא נטול משקל כל כך ובעת ובעונה אחת כבד כל כך, ובתוך האתר הייתה דמות אלוהית, היופי בהתגלמותו, בה הצצתי בחטף בעבר בחזיונות יום נועזים, אך מעולם לא יכולתי לראות בבירור" (כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 702)

 

וחשתי כי האני שלי, העצמי שלי, הוא ישות קטנה שהיא חלק מתוך אותה אחדות; חשתי כאילו אני מרחף בקוסמוס.

 

"העצמי הפנימי ביותר שלי נרעש ונרגש כולו, אני מביט אל תוך הקוסמוס, ואל תוך תוכי" (כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 688)

 

"אתה שוקע, כולך רועד,

הדופק הולם בתוך חזך ,

אתה רואה עולמות,

ללא גבולות, נצחיים,

מעליך, מתחתיך,

לא נתפסים, מתמשכים עד אין סוף,

מרחפים, רוקדים את ריקודו המעגלי

של האינסוף הבלתי נלאה,

ואתה, אטום אחד בודד,

שוקע לתוך היקום."

(כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 639)

 

"את שמי עליון ראיתי נפתחים,

כמה מוזרה התחושה הלוכדת אותי,

תקוותיי להיות קרוב לכוכבים,

הופכות לישות".

(כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1,1, עמוד 518)

 

ובד בבד אני שומע מוסיקה של פינק פלויד:

 

"צורה שמימית מתקרבת אלי,

נישאת על זרמי האתר ההיולי,

וממנה נובעת מנגינה

של הכוח האפל הנעלה" ("ההתגשמות", כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1,1, עמוד 743, ff).

 

"הופעתן של צורות הנולדות מתוך אטומים, על הדחייה והמשיכה שביניהם, היא רעשנית. הסדנאות ובתי המלאכה של היקום הם קרב סואן, מרקם מתוח מלא עוינות." (מובאה מתוך: לוקרציוס II, 113-120, כפי שציטט מרקס במאמריו המוקדמים לקראת עבודת הדוקטורט שלו).

 

אבל התחושה היא טובה בהרבה. דומה שהתבטל כוח הכבידה של העולם, המצמיד אותך אל הקרקע, אתה שוחררת. ניתקת מכבליהם של דוקטרינות, פילוסופיות, החברה, הצריכה והצרכנות, מעצמך.

תחושה זו של התמוססות והתפרקות מלאה של העצמי הייתה בעת ובעונה אחת תחושה של תגלית חדשה. של משהו חדש לחלוטין המתחיל להתגבש לכדי קיום.

 

"התעוררותך היא עלייה אינסופית,

עלייתך נפילה נצחית...

שקיעתך

היא עלייה ללא סוף,

עלייתך האינסופית,

היא בשפתיים רועדות,

נצחיות, בוערות,

בנשיקת אהבה,

מפי האלוהות

סמוקות מאודם אתר היולי."

(כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 639 f).

 

כל דבר שהדאגת את עצמך בגינו, נראה ילדותי, מגוחך ובנאלי.

 

"את ערכו של האדם אתה מכפיש,

אכן, יודע אתה בדיוק למה הוא מסוגל,

כבר ידועים לך תהומות מעמקים

שלא שזפם עוד מבטם של אחרים".

(כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 639).

 

אויה, לא יאומן כמה קשה לתאר את זה. זו הייתה פשוט תחושה עמוקה של שביעות רצון, אושר וסיפוק,

 

"תחושה טובה כה נשגבת, קלילה כמו האתר, כמו האוויר בהרים,

כמו לרחף על ענני נוצה זעירים בזרמי רוח שובבים,

יופי המתעלה על יכולת התיאור הטמונה במכחולם של הדגולים בציירים,

כאילו ארוג מבשמים אווריריים, צחים ולבנים".

(כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 741 ff).

 

תחושה של היותי מסוגל להבין את כל הדברים כולם. ידעתי ש"הכול" מחובר ל"כל הדברים", וכבר לא יכולתי להבחין בבעיות כלשהן. אי שם באפילת היקום מצאתי את אלוהי, שאינו קשיש עתיק יומין, ואינו עטור זקן לבן; אלוהיי שהוא פשוט התפרקותו, התמוססותו של החומר וכתוצאה מכך של גופי האנושי שלי עצמי, ובו בזמן הוא אחדותם של כל הדברים כולם, חוקה מלכדת חדשה.

 

"על גלים של אור, ממרחקים,

מתקרב ובא רוח בעל קיום משל עצמו,

כוכבי הלכת גועשים אליו, וקול נגינה משמיעים מעיינות החיים,

הנצח עוטף את עינו".

(כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 622).

 

לאחר החוויה הזו, חזרתי בהדרגה להיות מודע לעולם היומיומי. אך מודעות זו הייתה מלווה בתחושה לא תאומן של גילוי ותובנה:

 

"יופי.... נוצץ בהבזקי גאונות" (כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 702).

 

מושגים אותם חוויתי בעבר כמנוגדים, וראיתי בהם נושאים ייחודיים ונפרדים, היו כעת קשורים ומחוברים זה לזה:

 

"הקדשתי את עצמי בעוצמה למחקר מרוכז, כדי לגלות איזה הקשרים יכולים להיות בין ארון המצעים ובין לידת הבן הבכור, ולפתע חשתי כאילו הכתה בי מכת ברק, המחשבות נערמו בראשי, מחשבה רודפת מחשבה4), שינוי חל באופן בו אני רואה דברים, ותצורה של אור חדרה אל הבנתי.

לידת הבן הבכור היא היא ארון המצעים....

מצאתי אותה! מצאתי את אבן החכמים!"

(כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 696).

 

בנייה מחדש זו של התהליכים השכליים שלי הייתה מכאיבה במיוחד. כל מי שסבל אי פעם מדלקת בכליות, יכול להבין עד כמה היה הכאב קשה, למעט העובדה שכאן הכאב הנורא השתולל בתוך מוחי.

 

"ההתגשמות העל-טבעית... שחקה את עצביהם במידה כזאת, שבתוהו ובוהו אשר נלווה להתפשטות ולהתרחבות התפוגג גם הכוח המלכד את אבריהם, כמו בעובר שלא הצליח לקרוע את עצמו מהמצב האוניברסאלי שלו כדי ללבוש צורה הייחודית לו5), כך שאפיהם שקעו עד לבטנם, וראשיהם השתלשלו עד הקרקע." (כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1,1, עמוד 697).

 

"בתחילה, היה ההלם (- המאגי) מרסק ומתיש" (מכתב אל אביו שתאריכו 10.11.1837)

 

יחד עם כאב זה, ניתנה לי תפיסה צלולה ובהירה כבדולח. העולם היה שונה מכל מה שנאמר לי ומכל מה שהבנתי עד לאותו רגע. ואז תקפה אותי חרדה איומה, שמא אאלץ להישאר במצב זה של מודעות, ולעולם שוב לא אוכל לדבר או לכתוב – להיות מת בעודי חי. ובבת אחת יכולתי להבין לחלוטין את אלו המכונים בפינו 'מטורפים'. אבל אז חזרה אלי המודעות היומיומית שלי. נתקפתי בגל של דיכאון, ורק בקושי הצלחתי לגרור את עצמי למיטה.

 

חוויה זו ריסקה והרסה באופן יסודי ומהותי את הזהות שהייתה לי עד לאותו רגע.

 

"מסך ירד, קודש הקודשים שלי רוסק ונקרע לגזרים, כך שהיה צריך להחליפו באלים חדשים." (מכתב אל אביו)

 

"עיני נראית כה מטורפת,

לחיי חיוורת כה,

מוחי המום כל כך

מעמק מוזר זה." ("טרנספורמציה", כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 545)

 

"בהיתי בעצמי, שכן כתוצאה מאהבתי גדלתי ועצמתי, הייתי ענק, ראיתי ים אינסופי, אך כבר לא היו גלים ששעטו לרוחבו, הים העמיק ונמשך עד אין סוף, פניו היו כפני הבדולח וצמודים אל קרקעיתו האפילה פעמו כוכבים זהובים ששרו שירים של אהבה והקרינו חום, והים היה חמים!" (כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 702)

 

"כולנו, כל אחד מאיתנו, הוא ד"ר פאוסט, מתוך כך שאין אנו יודעים מהו ימין ומהו שמאל, וכך חיינו הם זירת קרקס רומי, סביבה אנו מתרוצצים בחיפוש אחר הצדדים עד שאנו נופלים בחול, והגלדיאטור, שהוא החיים עצמם, הורג אותנו... איננו יכולים להבחין בין ימין ובין שמאל, איננו יודעים היכן הם נמצאים." (כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1,1, עמוד 694)

 

אך, יחד עם זאת, היה לי ברור מהו המוות, ידעתי שאין הוא אלא מטמורפוזה למצב אחר של תודעה.

 

"למרות שמחשבה ומהות הם... שונים, הרי שבו בזמן הם מהווים שלם אחד ומאוחד.

המוות, כך נראה, הוא ניצחון מוחץ של המין כולו על הפרט הספציפי, והוא נוגד את אחידותו של זה האחרון; אך הפרט הספציפי אינו אלא יציר גנרי ספציפי, וככזה, הוא בר תמותה." (כתבי מרקס ואנגלס, נספח 1, עמוד 539)

 

על בסיס החוויה הזאת כתבתי מאוחר יותר כי לאתיאיזם כבר אין שום משמעות.

 

"לאתיאיזם... כבר אין שום משמעות" (כתבי מרקס ואנגלס, תוספות 1, עמוד 539)

 

איני יכול לעשות דבר בנוגע לדרך בה ההצהרה הנכונה שלי – הדת היא אופיום להמונים – פורשה בשלב מאוחר יותר כדי להניח כי אני הייתי אתיאיסט.

 

את הרשמים בהם זכיתי במהלך משבר זה ניסיתי לתאר ולהסביר במכתב שכתבתי לאבי ב-10 לנובמבר, 1837,

"כאשר עזבתי אותך, עולם חדש נוצר עבורי..."

 

בשירים שהקדשתי "לאבי היקר ביותר ביום הולדתו, 1837",

"כמו אחד הבוראים, גל גאה ועז,

גאה אלי מתוך חזך,

הוא סאן אלי ממרחקים, ממרחבים

ובתוך חזי טיפחתי והזנתי אותו.6)

 

דמותך עמדה שם זוהרת, ורטט האהבה –

צלילים של נבל נוגן ברוח – הרגיעו את התבערה...

 

סוף סוף, בא הקץ למאבק הפנימי

כאב ועונג ראיתי, מזוקקים בשיר." ("הקדשה. לאבי, כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 623)

 

"כעת, משגיליתי את הגבוה ביותר, ומצאתי את המעמקים בתוך הרהורי,

כמו אלוה אני מסותת וגולמי - עטוף אותי באפילה, כמוהו.

זמן רב חקרתי וצפתי על הגלים הגועשים של המחשבה,

ושם מצאתי את המילה, ואני נצמד בלהט אל אשר מצאתי...

 

חותרים בשמחה דרך המרחבים האתריים,

פיכטה וקנט חיפשו ארץ רחוקה ועלומה,

אך החפצים בכל קרן רחוב יומיומית

הם כל מה שנפשי חפצה להבין!" ("הגל", כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 611)

 

"איני יכול להסביר למה חב אני

את אותו הדבר שמבעיר את ליבי,

את מה שהשמיים יכולים רק להעניק

ולא יוכל לעולם להיות מבוטא בצליל ואומר.

 

ואין איש עימו אני יכול לחלוק

כולם רק לי ילעגו

שכן אל תוך לב ליבו הנסתר של הטבע

מעולם הם לראות לא יכלו." (כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 517)

 

"גבוה, גבוה אל המרומים ציפור פניקס ממריאה,

למעלה מתוך האוד הבוער,

בחובה היא נושאת מקהלה שמימית

וזוהרה מאיר את הארץ כולה...

 

עמדתי שם נטוע במקומי והמום,

אך מרותק כמו כפוי באופן מסתורי

כי לפתע פתאום ניצתה בליבי להבה בוערת

של אהבה ותקווה"

(כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 611 f .)

 

כמו גם בטרגדיה "אולנם" (Oulanem), וברומן שלי "עקרב ופליקס".

 

בנוסף על כך, לאחר התפשטות התודעה אותה חוויתי, נראתה בעיני עבודת הדוקטורט שלי, אותה כבר התחלתי לכתוב בתחום המשפטים, כל כך חסרת פשר, עד שהשלכתי אותה הצידה וכתבתי במקומה עבודת דוקטורט חדשה לחלוטין – "ההבדל בין הפילוסופיות הטבעיות של דמוקריטוס ואפיקורוס".

 

לכל אדם המשתוקק לחוות התנסות דומה, אני יכול לעוץ את העצה הבאה:

"אין עצה טובה יותר שאוכל לעוץ לכל אחד אשר משתוקק להגיע להבנה... של השילוש המקודש שהיא מובנת מאליה, במקום תפיסה מופשטת7) מאשר לחלום בהקיץ על שום דבר עד שלא יירדם, אלא להיפך, יישאר ערני ומודע לקדושת האל, ויבחן משפט זה, שכן התפיסה המובנת מאליה טמונה בתוכו. אם אנו מטפסים אל הגבהים שבמשפט זה, הגבוהים בחמש דרגות יותר מעמדת התצפית הנוכחית שלנו, ניצבים מעליה כמו על ענן, ה-לא עצום המידות עולה עד אלינו, ואם אנו יורדים אל תוך תוכו, אנו נדהמים לנוכח האפסיות העצומה, והיה אם אנו שוקעים אל מעמקיו, שניהם מתחברים שוב יחדיו, יוצרים הרמוניה זה עם זה בתוך ה-לא המזנק לקראתנו בכתב בוער, אנכי ונועז." 8)  (כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 700)

 

ועם זאת, אני מזהירך:

"מי אשר חוזה בעין בריאה,

חוזר שתוק וחוור כמת,

את הקבר הוא חופר לאושרו שלו,

מותקף בנשימתו העיוורת של המוות." 9)

 

אסור בכל איסור לנסות את הדבר ללא ליווי. למי שרוצה לשקוע בעדינות לתוך החלומות, מומלץ להציב את השיר שלי, "מחשבות ליליות" 10) ליד ספר החזון של יוחנן המטביל, במיוחד חזון א', פסוקים 14-16."

 

ובמילים אלה סיים מרקס את תיאור חוויית ההארה שלו.

 

"לעולם זה הנשמה נמשכת,

על גלי החיים המתגלגלים היא נולדת,

לא הצמא לידע, לא האומץ, מסעירים את דמה,

אך הסו, אתם המבקרים – "כמה טובה הייתה ההארה".

(כל כתבי מרקס ואנגלס, חלק א' כרך 1, 1, עמוד 754)

 


ג.                             יתרונות השוטטות

 

"ה-זה" ממשיך לצעוד" מלאני

 

אם תתקלו בו, מסרו ל"זה" את ברכותיי.

 

תרגום: מלקולם גרין

 

הערות:

1)                 הערת המתרגם: הדויטשה ביבליוטק, הספרייה המרכזית של פרנקפורט, אשר אוספת את כל הכותרים שיצאו לאור בגרמנית לאחר המלחמה.(/בחזרה להערה 1)

2)                 כאשר תיאר את ההארה שהייתה לו, מרקס הראה באצבעו על הפסקאות המקבילות בטקסטים. בפרק הבא, אצטט את הפסקאות הללו במקומות המתאימים. (/בחזרה להערה 2)

3)                 הערת המתרגם: "קזינו גסלשפט" (Kasino Gesellschaft) הייה מועדון דיונים וספרות פרוגרסיבי, פרו-צרפתי, אליו השתייך אביו של מרקס. בשנת 1834 הוא נשא במועדון נאום (אחרי שהחברים שרו את המנון המרסייז) שאם כי היה מתון יחסית, עדיין היה בו די כדי לעורר את חמתם של השלטונות הפרוסיים. לנוכח האיומים בסנקציות ובהשלכות, החליט מרקס האב לסגת בו מדבריו. (/בחזרה להערה 3)

4)                 בכל כתבי הסקירות ההיסטוריות, משנת 1927 נמצאת המילה `thφnend'!!! (מהדהד) במקום `thόrmend' (נערם). מרקס חשב ששתי המילים מתאימות כאן. (/בחזרה להערה 4)

5)                 כאן מצביע מרקס על הקשר שבין "הארה" ובין "תודעה טרום לידה". (/בחזרה להערה 5)

6)                 מרקס לפת את מצחו באנחה כאשר הגיע לחרוז זה. (/בחזרה להערה 6)

7)                 מרקס סבר כי בתיאור המוצג כאן הוא הרים תרומה משמעותית להבהרת המסתורין האופף את השילוב "אב – בן – רוח קודש" (השילוש הקדוש של הנוצרים). (/בחזרה להערה 7)

8)                 בנקודה זאת מרקס התלונן כי עוד לא נכתב או הוצג מאמר מדעי על חשיבות המנטרה הזאת. (/בחזרה להערה 8)

9)                 מרקס אמר כי הכותבים היו צריכים להטות את "שמחה" בנדיבות במשקל מושא עקיף. (הערת המתרגם: כלומר, הוא חופר את הקבר לשמחה").(/בחזרה להערה 9)

10)             הערת המתרגם: 'Nachtgedanken' = מחשבות ליליות. (/בחזרה להערה 10)

 

מקורות:

אולר יורגן, זהות ומטריאליזם מרקסיסטי – על חתכים בתיאוריה האפיסטימולוגית, פרנקפורט / M 1977, עבודת דוקטורט שלא פורסמה

מרקס, קרל, אנגלס, פרידריך, כתבים (MEW), תוספות 1, ברלין 1958.

מרקס, קרל, אנגלס, פרידריך, כל כתבי הסקירות ההיסטוריות, חלק א', כרך 1, 1 או 2, חצי כרך.